עזה כמוות, גם מפחידה

איך קרה שמכל הרגשות בעולם, מי שמתלווה תמיד לאהבה הוא דווקא הפחד

אחד הרגעים הרומנטיים ביותר ב"אנה קרנינה" של טולסטוי הוא תיאור הפעם הראשונה שראה הגיבור, לוין, את מי שתהיה אהובת-לבו ואשת חיקו, קיטי:

הוא הרגיש שהיא כאן לפי החדווה והפחד שהציפו את לבו. היא עמדה לה בקצה האחר של שדה הקרח ושוחחה עם איזו גברת. דומה ששום דבר מיוחד לא היה לא בלבושה ולא בתנוחת גופה. אבל ללוין קל היה לזהותה בתוך ההמון, ממש כשושנה בין הסרפדים. אור נגה ממנה על הכל. היא עצמה היתה בת-צחוק שהאירה את כל סביבתה. (תרגום: נילי מירסקי)

במבט ראשון זה נראה כמו עוד תיאור בנאלי של אהבה ממבט ראשון. שושנה, אור, בת-צחוק. אולם מילה אחת מעידה שלא מדובר ברומן רומנטי אלא בספרות גדולה. פחד. מה פתאום פחד לוין? כי אהבה, וזאת ידע טולסטוי, היא דבר מפחיד מאין כמותו. בספרה A Natural History of Love כתבה המשוררת דיאן אקרמן על אהבה כי היא "רגש שמפחיד אותנו יותר מאכזריות, יותר מאלימות, יותר משנאה".

שני דברים ברורים אפשר לומר עליה, על אהבה. האחד הוא שהיא משאת הלב הגדולה ביותר של מרביתנו. היא נתפסת כמענה עמוק לכמיהותינו ותהיותינו, "כל מה שאנחנו צריכים". אבל, וזהו הדבר השני, למרות שבניגוד לשאיפות מסוגים אחרים אהבה מצויה בהישג-ידו של כל אדם, הרי שאהבת אמת, כמו זו שהמשוררים מתפייטים עליה – היא בהחלט לא שכיחה. הפער הזה, בין הערגה העזה לבין המימוש הזעום, הוא כנראה הבעיה הגדולה ביותר שיש לפענח בכל הנוגע לאהבה. אחד הגורמים המרכזיים לפער הזה, הוא פחד.

אהבה היא מהדרכים המרכזיות שלנו לחיות במלואנו, להיות לגמרי מי שאנחנו. אפשרות זו מעוררת כמיהה חזקה, וגם חרדה רבה – שהרי, כמו כל דבר אחר, בהכרח נאבד את האהבה בסופו של דבר. עזה כמוות אהבה, אך גם מפחידה כמוהו. פתרון נפוץ לפחד הזה הוא להחליש את עצמת האהבה – שכן אז הכאב שיביא אבדנה יהיה קטן יותר. זו אחת הסיבות העיקריות לדעיכה השכיחה של האהבה הרומנטית. אנחנו מייחלים לארוס, ובמקביל מרחיקים אותו.

07/01/05 alumni items
ויליאם אדולף בוגרו, נערה מתגוננת מפני ארוס (1880)

לאהוב מישהו באמת ובתמים, בלהט עז ומחויב, פירושו לקחת סיכון. כמו שכתב איימן סיכסק: "זהירות היא אויבתה הגדולה ביותר של האהבה". לאהוב פירושו להתמסר, למסור עצמך, בידי האהוב או האהובה, יותר ויותר בכל יום, ובלי שום ביטחון בנוגע לתוצאות. אהבה דורשת מאתנו להיות חשופים לחלוטין, וזה, במהותו, דבר מסוכן. המשוואה פשוטה: אם איננו פגיעים, אין אהבה. אקרמן כתבה: "אנחנו מציידים מישהו בסכינים שלהביהם הושחזו זה עתה; מתפשטים ערומים; ואז מזמינים אותו לעמוד קרוב ככל הניתן. מה יכול להיות מעורר אימה יותר?".

אהבה פורחת בעירום הדדי. אך כל השלה של פריט ביגוד, כל חשיפה של עוד טפח ממי שאנו – מגדילה את החרדה מפני אבחת הסכין. היא לא תאהב אותי. או: אני לא אוהב אותה. ההזמנה של אחר להתפשט בפנינו מביאה עמה גם אחריות לשלומו, וחשש – מפגיעה, כמו גם מהיפגעות. ככל שחשופים יותר, האבחה אישית יותר, כואבת יותר. הפחד מכאב זה מביא רבים לחיות חיים שלמים עוטים סמרטוטים. הפחד קטֵן, גם האהבה.

אולם הפחד העמוק יותר הוא אולי לא מפני חיתוך, אלא דווקא מפני תסריט אחר. אתם מסירים בגד אחר בגד, עד שהערמה מכסה את הסכין. הקשר מתמיד חודשים ואף שנים, אתם חולקים את חייכם, מביאים יחד לעולם מעשים טובים, אולי גם ילדים. אבל עם חלוף הזמן מתברר שאף שחום וחיבה ישנם בשפע, הגעתם למבוי סתום ששום מאמץ לא פותח. גרם המדרגות של הזוג שאתם מוביל גבוה, אך לא לרקיע. הפילוסוף סרן קירקגור כתב: "המתפכח מאהבתו נוחל אכזבה מרה: אבדתו נצחית היא, ואין לה תקנה". לטפס יחד, מדרגה אחר מדרגה, שנה אחר שנה, לתת את החיים, פירושו נטילת הסיכון הגדול ביותר שאפשר לקחת. אהבה דורשת משהו המקביל לאיסוף כל כספכם, כל רכושכם, כל החסכונות, הפנסיה, הכל, והימור איתם על מניה אחת, עניין של הכל או כלום – רק עם משהו משמעותי הרבה יותר מכסף.

אצל רבים הימור דומה כבר נלקח, ונכשל. הרִקמה הרגישה ביותר שלהם, הלב, כבר מצולקת, אם כי אינם זוכרים מתי בדיוק קרה הדבר, וכיצד. פילופוביה (כן, יש מונח כזה) קיימת בעיקר אצל אנשים בוגרים שנפגעו בעבר מאהבה. והפגיעות שקשה במיוחד להשתחרר מהן, כך מעידים, שלא במפתיע, מחקרים פסיכולוגיים, הן אלה שנחוו בסיפור האהבה הראשון, שלעתים נשאר הראשי, עד אחרית הימים. מי שלמד בילדותו לקשר קשר קרוב עם פגיעה ואכזבה, יחוש באופן לא-מודע בבגרותו פחד מכניסה לקשר קרוב ומשמעותי. הוא יעדיף להישאר במים רדודים – אולי אי-אפשר לראות שם את האלמוגים הכי יפים, אבל גם סכנת הטביעה נמוכה מאוד.

פחד לאהוב נעוץ אפוא במקרים רבים בדפוסי קשרים שהופנמו בגיל צעיר. אך נדירותה של אהבת אמת עמוקה ומאריכת ימים מעלה תהייה: הרי רוב האנשים מדווחים על ילדות טובה בסך הכל, בהחלט לא 'טראומתית'. לא כיבו עליהם סיגריות, לא שכחו אותם במכונית סגורה, דאגו לכל מחסורם. הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן כתב כי הצורך הגדול ביותר של הילד הוא להשיג ביטחון מלא בשני דברים: בכך שהוריו באמת ובתמים אוהבים אותו כאדם ובכך שהוריו באמת ובתמים מקבלים את אהבתו. תסכול של צורך זה, ציין פיירברן, "הוא הטראומה הגדולה ביותר שילד עלול לחוות". הרוב המוחלט של ההורים אכן אוהב את ילדיו, אך זוהי בדרך כלל אהבה של "הילד שלי" ולא אהבה של "אדם" בפני עצמו. וכי כיצד יוכלו לאהוב 'באמת ובתמים' אדם זר, שלא בחרו, שצעיר מהם בכמה עשרות שנים, אם את עצמם ואת בן זוגם אין הם מצליחים לאהוב כך, מפחדים לאהוב כך?

אם לא נאהבנו כילדים באמת ובתמים, בלי תנאים, נבין מכך שאנחנו לא מספיקים. שאהבה כרוכה בוויתור על משהו יקר לנו מאוד, שהיא דורשת שנהפוך להיות אחרים ממי שאנו. בבגרות עשויה הבנה זו להתבטא בפחד לאו דווקא מפגיעה או מאכזבה, אלא מאובדן חופש, מאובדן 'עצמיות'. הפחד הזה גדול כל-כך, שהוא עשוי להכתיב את כל בחירות האהבה בחיינו. כמובן, אהבה אמיתית רק מעצימה את העצמי, ואת החופש. כפי שכתב שלמה גרוניך: "אתך אני יודע, שרק אתך אני חופשי … שרק אתך אני עצמי". אבל אפילו הדובר בשיר הבין זאת רק "אחרי שנסעת".

גם ברמה הביולוגית אהבה ופחד שזורים זה בזה. ההורמון אוקסיטוצין קוּשָר במחקרים רבים לתחושות של אהבה, ואף זכה לכינוי "הורמון האהבה". אבל מסתבר שיש לו עוד צד. חוקרים מצאו שההורמון גורם לכך שסיטואציות חברתיות מלחיצות ימשיכו להדהד בנו זמן רב אחרי שהסתיימו, וכך מביא להתעוררות של פחד וחרדה גם בנסיבות דומות בעתיד. מסתמן אפוא שמהות פעולתו של ההורמון היא חיזוק הזיכרון החברתי – בין אם הוא חיובי (תחושות של חיבור ואהבה) ובין אם שלילי (תחושות של חרדה ופגיעה). הדבר מסביר בדרכו ההורמונלית את הפחד שמעוררת האהבה: בסיטואציות בינאישיות משמעותיות מופרש ההורמון במידה מוגברת – ואז הכאב במקרה של דחייה או פגיעה נחרט עמוק במיוחד. ומי משמעותית יותר מסיטואציה של אהבה? *

אהבה ופחד, אהבה ופחד, כמו סוס וכרכרה באים ביחד; כך אומַר לך בני – אין אחד בלי השני. או בקיצור, בארמית: דחילו ורחימו. יראה ואהבה. צמד חמד. בשלבים הראשונים של הקשר, לבטח בתקופת החיזור, היראה כמעט תמיד שולטת ללא עוררין, השוט בידה. התחושות הפיזיות שחווה המאוהב מקבילות לצמרמורת המזוויעה-מתוקה שמעורר סרט אימה מוצלח. כך אומר המלך לאחות, במחזה "מתאבל ללא קץ" של חנוך לוין:

את מעיקה עלי, מפחידה אותי,
זרה לי, מאיימת, לא מובנת,
מצמררת, פנייך מעבירים בי
חלחלה, קור, רצון להסתתר
מתחת לשמיכה, לברוח, לקפוץ
מהחלון, למות, ובלבד שלא להיות
במחיצתך אפילו רגע, ובשלוש מלים…
אני אוהב אותך.

אולם אפילו אחרי שנים טובות של זוגיות, הצמד המוזר הזה, אהבה ופחד, ימשיך ללכת יחד, שהרי זה לזה נועדו. חיוני ללמוד לשלוט בפחד, להעביר את המושכות לידיה של ידידתו – אחרת יביא פעם אחר פעם לבחירה בבני זוג שמידת ההתאמה עמם מוגבלת, או שיכלֶּה את המשאבים הנפשיים שמוטב היה להפנותם להעמקת ההיכרות בקשר עם פוטנציאל לאהבה רבת עצמה. אולם להעלים את הפחד לחלוטין כנראה שאי-אפשר. גם אהבה יציבה, שלווה, עמוקה, מאריכת ימים, מערבת פחד, במעין מינון הומאופטי. או כמו פלפל חריף – שכמות גדולה ממנו יכולה לגרום להשתנקות והקאה, אבל קמצוץ ממנו הופך את התבשיל לטעים הרבה יותר. מה שאינו מפחיד אותנו כלל הוא רק מה שכבר ידוע לגמרי, מוכר לנו על בוריו. אהבה היא תמיד מעבר לנו, היא מפגש עם אדם אחר, סובייקט בפני עצמו, שלעולם לא יוכל להיות ידוע לחלוטין, שתמיד מתפתח ומשתנה. היא אמורה לקחת אף אותנו למקומות חדשים, לגלגל אותנו לגרסה אחרת, טובה יותר, של עצמנו, מדי יום ביומו. אם אין בלב פירור פחד לפני מפגש, שיחה או מעשה אהבה עם בן הזוג, משמע שום דבר חדש ומפתיע לא יכול לקרות שם. ואז, מה הטעם?

* אגב, פירוש הדבר הוא שאנשים שגופם מפריש את ההורמון במידה גבוהה מהממוצע, כלומר, שהם בעלי יכולת פיזית/נפשית להרגיש בעוצמה סיטואציות בינאישיות, יוכלו לאהוב בעצמה אך גם יהיו פגיעים במיוחד.

פורסם באלכסון, 22.2.2017.

מודעות פרסומת

דבּרוּ אהבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s