קיימת סברה כי האהבה הרומנטית כפי שאנו מכירים אותה היא המצאה חברתית מודרנית יחסית, משהו שראשיתו בספרות הטרובדורים של צרפת במאה ה-12, אם לא מאוחר יותר. זה פשוט לא כך! הצהירה דיאן אקרמן, שחקרה את ההיסטוריה של האהבה. בכל תקופה ובכל תרבות יש לאהבה מאפיינים משלה. אבל מעבר להם, מהותה נשארת קבועה. האנתרופולוגית-הביולוגית הלן פישר כתבה כי עדויות לקיומה של אהבה רומנטית, משירי וסיפורי אהבה ועד התאבדויות ורציחות בגללה, נמצאו ביותר מ-200 חברות שונות לאורך תקופה של אלפי שנים. אם תיקחו אישה ממצרים העתיקה, או בן שבט מאיי אנדמן, ותשימו אותם במשרד מודרני, הם יהיו ללא ספק מבולבלים ומופתעים מאוד. לחיצה על הקיר והמקום הופך מואר, או חשוך, לחיצה במקום אחר, ואוויר קר, או חם נכנס פנימה. הם יהיו המומים ממחשבים, מכשירי טלפון, אופנות לבוש. אבל אם יראו זוג מתנשק בחשאי בפינה צדדית – הם יחייכו. זה יהיה מובן להם לגמרי. "אנשים בכל מקום ובכל זמן מבינים את תופעת האהבה", כתבה אקרמן. כבר בימי התנ"ך חי גבר שהקדיש שבע שנות עבודה קשה למען אהבתו. אף אדם לא היה עושה זאת מתוך תשוקה מינית בלבד.

לא רחוק מהאזור בו הניח אותו גבר את ראשו על סלע וחלם חלום, נמצאה האבן הזו –

גודלו של החלוק כגודל אגרוף קמוץ ורק התבוננות בו מקרוב מעידה על אופיו המרשים (זכיתי לראותו בתערוכה במוזיאון הבריטי – "היסטוריה של העולם במאה חפצים"). גילו של הפסלון כ-11,000 שנה, אך אלפי השנים של שחיקה טבעית לא מסתירות את העובדה שזהו למעשה פסל קטן של זוג נאהבים בעיצומה של נשיקה לוהטת, ואולי אף מעשה מיני מובהק יותר. ככל הידוע זהו המוצג הקדום ביותר המתאר זוג אוהבים בהיסטוריה האנושית. הוא נמצא במערת חריטון בעין סכרי אשר במדבר יהודה. גם לדת האהבה שורשים אצלנו.

או הסתכלו על הממצא הבא (מעניין שהצורה שלו מזכירה אף היא צורת 'לב'. הרי לכל ידוע שהצורה 'לב' שונה מאוד מהאיבר בגוף. אולי מקורה בדימוי הזה, של שניים חבוקים, מנושקים. כלומר, זו צורת האהבה) –

זוג השלדים החבוקים, גבר ואישה בני כ-20, נמצא על ידי ארכיאולוגים שערכו חפירות הצלה ליד העיר מנטובה שבצפון איטליה. גיל השלדים, שזכו לכינוי "הנאהבים מוולדרו", נאמד ב-6,000 שנה.

ובאחת מאותן קריצות של ההיסטוריה, או של האהבה, העיר מנטובה שיחקה כעבור כמה אלפי שנים תפקיד בחייו של זוג נאהבים אחר, ידוע למדי, שהתאחד במותו. רומיאו נמלט בדיוק לשם אחרי שהרג את דודנה של יוליה בקרב חרבות. כאשר הוא חזר לוורונה, מצא את יוליה, אהובתו, "מתה", ושם קץ לחייו.

 

קוֹדָה (מיוון)

לפני כאלפיים ושמונה-מאות שנה כתב המשורר היווני ארכילוכוס את השיר הזה, בן שתי השורות על נערה שאביה מיאן לתת לו לשאתה:

לחסד אחד אני מתפּלל. שאוּכל רק לגעת
בידה של נֵאוֹבּוּלֶה.

ארכילוכוס נחשב למשורר הלירי הראשון בתרבות המערב. לאמור, הראשון שכתב על עצמו, על חייו ורגשותיו. כמו שהעיר פנחס שדה – "בכך הריהו בעצם אבי כולנו, כל כותבי השירים". כמה עדינות ורגש יש בכמיהה שלו – רק לגעת. ולחשוב שאנחנו המצאנו את האהבה.