כל אדם נולד מאהבה; אהבת אביו ואמו, שהתממשה במעשה האהבה שיצר אותו, וְאַחַר אהבת מי שטיפלו בו, טיפול שבלעדיו לא היה שורד אפילו יום בודד. שילוב הכרחי של אהבה רומנטית ואהבה טיפולית הוא הראשית של כל אדם, ומכאן שכל אדם הוא במהותו הראשונית יצור, יציר, של אהבה. זהו הגרעין הפנימי ביותר של היות בן-אנוש, שטמון בכולנו, שהוא חלק מאתנו, שמבקש תמיד להתבטא מחדש, להתממש.

אלא שבמהלך החיים גרעין זה לעתים קרובות מתכסה, נחסם או נשכח. מה שנראה אז בבגרות, הם רק עיוותים של גרעין האהבה – פשיזם, פונדמנטליזם, אגואיזם. גם ביסודו של כל אחד מאלה ישנה אהבה, אי-אפשר להכחיד אותה או להימלט ממנה, שהרי היא מהותנו. אלא שהעיוות, בהיותו עיוות, מוליד בנוסף לניצוצות של אהבה מוגבלת (רק לעצמי, רק לקבוצה שלי) – גם אנוכיות, בדלנות, רומסנות.

אך הגרעין נותר, ואם יטופח – לבטח יוכל שוב לצמוח.