זה סיפור אמיתי לגמרי. שמעתי אותו לפני כמה שנים בנסיעת ג'יפ בהרי הפינדרוס ביוון מפי איש "ידיעות" ראובן וייס, עיתונאי מהסוג הישן – מחוספס, ציני, עם לב ענק מתחת למעטה הקשוח, ותשוקה בוערת לסיפור טוב. את הסיפור הוא שמע מפי הכלה. עכשיו, בהודו, פתאום נזכרתי בו.

אותה בחורה היתה ממשפחה ממוצא הודי – הוריה עלו ארצה מהודו בגיל צעיר. אחרי הצבא, ופרידה כואבת מבן-זוג, ביקשה לצאת למסע שורשים – ארזה תרמיל ונסעה. בזמן שהיא טיילה לה, מכר של אביה סיפר לו בשבת בבית-הכנסת על בחור הודי שעלה לארץ לבדו. האב הזמין את אותו בחור לארוחת-שישי, הבחור הגיע והמשפחה בילתה איתו בנעימים. באותו זמן, הבחורה שוטטה בהודו. היא הגיעה למומביי והוזמנה לארוחת-שישי אצל אחת מהמשפחות בקהילה היהודית הקטנה. היא בילתה בנעימים ואֵם המשפחה אף נתנה לה במתנה זוג עגילים יפים. חלפו חודשים, הבחורה סיימה מסעה ושבה לישראל. באחד הימים נזכרה באותה ארוחת-שישי וסיפרה עליה לאמה. זו החווירה. "במסורת שלנו, כשבחורה מקבלת מאישה עגילים, משמעות הדבר שהיא מסכימה להתארס לבנהּ". הבת פטרה את הדברים כאמונה תפלה והתפלאה על אמה. אך האם התעקשה – "את חייבת להחזיר את העגילים, זה מזל רע". הבחורה יצרה קשר עם המשפחה במומביי, וניסתה לברר בעדינות, בלי להסגיר כוונותיה, איך תוכל להחזיר את העגילים. הם סיפרו לה שיש להם בן בארץ והיא שמחה – נמצאה לה הדרך להשיב את המתנה. היא ביקשה את מספר הטלפון של הבן, התקשרה אליו ושאלה אם יוכלו להיפגש. את הסוף אתם יכולים לנחש.ט"ו באב שמח, שהאהבה תמצא אתכם, בדרכיה.