במערב, נדמה לעתים קרובות, היעד הוא הדבר החשוב ביותר, אנשים הם מכווני-מטרה להחריד. במזרח בדיוק ההפך. לכל גישה יתרונותיה וחסרונותיה. בלי מטרה אנחנו עלולים להתנוון; אמביציה רבה מדי מעוררת מתח נפשי ואי-נחת (כי תמיד תהיה עוד פסגה לכבוש). הוואסילנדו מוצא את שביל הזהב.

פרפרים הם סוג של vacilandos. יש להם תכלית – פרח טעים או פרפרית יפה, אבל הם אף פעם לא עפים בקו ישר מהנקודה בה הם נמצאים לנקודה אחרת, אלא מרפרפים קצת לכאן וקצת לשם, משוטטים באוויר, התשוקה לכל כיוון אותם הורסת. אולי לכן מעוף הפרפר הוא היפה ביותר, ותמיד מעורר שמחה.

להרפות. "מסע הוא ישות, ושונה מכל הטיולים האחרים. יש לו אישיות, מזג, ייחודיות ומיוחדות. מסע הוא אדם בפני עצמו; אין שניים שדומים זה לזה. וכל התוכניות, אמצעי ההגנה, הפיקוח והכפייה הם חסרי תועלת. אחרי שנים של מאבק מתברר לנו שאנחנו לא יוצאים למסע; המסע מוציא אותנו. לוחות זמנים, הזמנת מקומות, שהם בבחינת עובדות קשיחות ובלתי-נמנעות, כל אלה מתנפצים אל מול אישיותו של המסע. רק לאחר שמכירים בעובדה זו יכולים בטלנים אמיתיים להירגע ולזרום עם זה. רק אז מתפוגגים התסכולים. במובן זה, מסע הוא כמו חיי נישואים. הדרך הבטוחה לטעות היא לחשוב שאתה שולט בזה." (ג'ון סטיינבק)

לשאול. "כל שביל אינו אלא שביל. אינך פוגע בעצמך או באחרים אם אתה נוטש אותו, אם זה הדבר שלבך אומר לך לעשות. אבל החלטתך להמשיך בשביל או לרדת ממנו חייבת להיות משוחררת מפחד ומשאפתנות. אני מזהיר אותך: הבט בכל שביל ביסודיות ובכוונה גדולה, נסה אותו ככל שתמצא לנחוץ לנסותו. ואז שאל את עצמך, ואך ורק את עצמך, שאלה אחת. וזו השאלה: האם לשביל הזה יש לב? כל השבילים דומים. הם אינם מובילים לשום מקום. אלה שבילים העוברים דרך השיחים או אל תוך השיחים או מתחת לשיחים. האם לשביל הזה יש לב, היא השאלה היחידה." (קרלוס קסטנדה בשם דון חואן)

* חו"ל יכול להיות מחוץ לארץ, מחוץ לחֶברה (במסע פנימה) ומחוץ ללבד (במסע אהבה).