ספרים על אהבה יש המון. אין נושא שכתבו וכותבים עליו יותר. אההבה זה כבר עניין אחר. "לאור אישה" של רומן גארי הוא מהספרים הבודדים שאני מכיר שמתארים אותה. יאניק ומישל חיו חיי אההבה, שמתקרבים לסופם – יאניק לקתה במחלה חשוכת מרפא. היא מבקשת ממישל לצאת מדירתם ללילה, כדי שתוכל לעזוב בשלווה, והספר מתאר את קורותיו בליל זה.

אבל סיפור המסגרת אינו העיקר, אלא האפשרות שהוא נותן לגארי, שידע בחייו שתי אהבות גדולות וסוערות, להרהר על מהות האהבה. יש לו כמה תובנות עמוקות.

על אהבה וזמן

אהבה מתקיימת בתוך הזמן, מתגלמת בחייהם הפיזיים של שני בני-אדם. אבל היא יכולה לחרוג גם מעבר לזמן. אולי רק היא. מישל מספר על כך: "כאשר היינו אצלנו בבְּרִיאַק, הזמן לא נכנס הביתה, הוא נשאר בחוץ בצנעה, וכל-כך מאולף היה שלא נבח אלא כאשר היא הלכה לכפר ובוששה לשוב" (התרגום היפה של אביטל ענבר). החרדה הגדולה, מהזדקנות, התבלות, התרחקות, אינה רלבנטית באההבה, כעולה מהשיחה הבאה:

"ובגיל שישים, כשאהיה זקנה?"
"את מתכוונת לבטן, לשדיים, לישבן, לדברים האלה?"
"כן, בהחלט. זה מפחיד, לא?"
"לא."
"מה זאת אומרת, לא? כשאהיה זקנה בלה?"
"זקנה בלה? מה זאת אומרת? זה לא קיים. ואם כן, אז רק בסיפורים בלי אהבה."

מה שמפרק, מלכד

אין לטעות, אההבה אינה דבר המושג בקלות. אלמלא הקשיים, וההתגברות המשותפת עליהם, לא היתה זו אההבה. גארי כתב: "מה שמפרק את הזוג סופו שהוא מלכד אותו ביתר-שאת. הקשיים שמרחיקים את בני-הזוג זה מזה סופם שהם מקרבים אותם זה לזה, וָלא, אין זה זוג אמיתי, אלא שני מסכנים שטעו טעות-ניווט ונתקלו זה בזה…". בלעדי הקשיים, בני הזוג זרים במקצת זה לזה, הססניים, לא בטוחים בעצמם. נדרשים "סכסוכים, מחלוקות, התנגשויות, גילוי פגמינו, חסרונותינו ופנינו הקטנוניות, כל נקודות אי-ההתאמה שתאפשרנה לנו להיטיב ולעצב את עצמנו זה בזה, ללטש את קשרינו".

בעיות-הזוג

אבל, בסופו של דבר, אההבה היא פשוטה, קלה, הרמונית. ה'סכסוכים, מחלוקות, התנגשויות' מאפיינים רק את ראשית הדרך. "בעיות-הזוג", לעומתם, רק הולכות ומחריפות עם הזמן, ומבדילות בין מה שאני כיניתי 'אהבה חלקית' ובין אההבה. הדו-שיח הבא בין יאניק ומישל מעט ארוך, אבל נהדר:

 "יאניק, איך זה אפשרי, אחרי שנים רבות כל-כך, איך ייתכן שזה עדיין קיים, ושלם, בדיוק כמו בימים הראשונים? הרי אומרים: הכול עובר, הכול נהרס, הכול נמאס…"
"זה קורה רק אצל מי שרק עוברים, רק הורסים ורק מואסים…"
"ומה קורה איתנו, איתך ואיתי? מה עם בעיות-הזוג וכיוצא בזה?"
"מה זה בכלל, בעיות-הזוג? או שיש בעיות, או שיש זוג, זה הכול".
"טוענים שיש מקרים שבהם זה קשה מאוד, מכאיב מאוד, הכול נתלש, מתמוסס, מתפרק…"
"שמע, מישל, איזה מין רעיון זה להעיר אותי באמצע הלילה בשביל להרצות לי על בעיות-הזוג? הפַּאֵליָה מכבידה לך על הקיבה?"
"רציתי לדעת מדוע לנו אין בעיות-זוג, לכל הרוחות!"
"יש פגישות לא מוצלחות, זה הכול. גם לי זה קרה, כן. וגם לך. איך אפשר להבחין בין נכון ללא נכון, כשמתים מבדידות? פוגשים מישהו. מנסים לשוות לו עניין, ממציאים אותו מאלף עד תו, מלבישים אותו במעלות מכף רגל ועד ראש, עוצמים את העיניים בשביל להיטיב לראות אותו. הוא מנסה קצת ליַפות את עצמו, וגם את מנסה, ואם הוא יפה ומטומטם מתרשמים שהוא נבון, ואם לדעתו את מטומטמת הוא חושב שהוא נבון, ואם הוא נוכח ששדייך נפולים הוא מייחס לך אישיות, ואם את מתחילה לחוש שהוא סתם מפגר את אומרת לעצמך שצריך לעזור לו, אם הוא חסר-השכלה, אז לך יש די והותר השכלה לשניכם, ואם רק את זה הוא רוצה כל הזמן את מספרת לעצמך שהוא מת עליך ואם זה לא מושך אותו במיוחד את אומרת לעצמך שזה בעצם לא העיקר, ואם הוא קצת קמצן אז זה בגלל שהיתה לו ילדות עשוקה, ואם הוא גס-רוח את אומרת אל לבך שהוא טבעי, וכך ממשיכים לעשות כל מאמץ אפשרי בשביל להתכחש למציאות, לוודאות המסנוורת, וזה הדבר שמכונה 'בעיות-הזוג', והבעיה בהא הידיעה של הזוג, זה כאשר שוב אי-אפשר לִבְדוֹת את זה, ואז יש צער, טינה, שנאה, מנסים ללקט את הרסיסים ולאחות את הקרעים בגלל הילדים, או פשוט בגלל שבסיכומו של דבר מבכרים את החרא הזה על-פני הבדידות."

לתת/להעז/לנשק

ועוד שלושה ציטוטים:

"…מה שרציתי להגיד לך הוא שכאשר נתת לאישה את כל מה שיש לך, זה נעשה בלתי-נדלה … לאהוב, זה הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר. ככל שאתה נותן יותר, נותר לך יותר."

"לאהוב זה מסע-הרפתקאות בלי מפה ובלי מצפן, ושבו רק הזהירות מסיטה מן הדרך."

"למשמעות החיים יש טעם של שפתיים."

* * *

הספר שכתבתי אני לאור אישה, "אההבה", בן שנה עכשיו. לרגל שבוע הספר, הוא מוצע עד סוף החודש בהנחה של 50% באתר של הוצאת מטר (ואז הוא יחזור לחיק החוק להגנת הספרות ולמחיר המלא, אז כדאי). הנה טעימה – מה שכתבתי בו על עניין הסכסוכים-מחלוקות-התנגשויות:

האהבה מתלהטת משיוף נקודות החיכוך, מתעמקת בזכות היכולת לשהות יחד באזורי הצל, מתבהרת מהשגת היכולת לראות רק יופי במשהו שבתחילה מצאת בו כיעור, מצטללת בזכות היכולת לשמוע הרמוניה במה שנדמָה מזויף. אם אין חיכוך ושיוף, אם אין התמרה אלכימית של פגימות למושלמות, אין זו אההבה.

* * *

וזכות המילה האחרונה בכל-זאת ליאניק ומישל. שכן צריך לזכור שגם עם כל הספרים, המאמרים והפוסטים, אף אחד – או לפחות, אני – לא יודע דבר.

"אני לא מבינה כלום באהבה."
"זה בגלל שהאהבה מבינה הכול, יש לה מענה לכל דבר, היא פותרת הכול ופשוט צריכים אנחנו למסור את עצמנו בידיה."