דברים שאמרתי אתמול בחתונתם של דורי ורותם

התקופה שאנו חיים בה לא תמיד מרגישה הכי ידידותית לאהבה. אמנם נראה שכולם מדברים עליה כל הזמן, אבל אולי דווקא לכן יש ממנה בפועל פחות. אהבה, או זוגיות, הפכה למין מוצר צריכה, משהו שמשתמשים בו כל עוד נהנים ממנו, ואז משליכים, מחפשים איזה שדרוג, ריגוש חדש. ואני רוצה דווקא לדבר על הגישה ההפוכה – על דבקות, מסירות, נאמנות, שאני חושב שהן מילים שמייצגות מאוד טוב את הזוג שהוא דורי ורותם.

נראה לעתים שצריך לוותר על משהו, שצריך לבחור: חידוש או נאמנות, ריגוש או מסירות; שהם לא הולכים ביחד. ואפשר באמת לומר שאהבה מעדיפה ויתור על הריגוש המיידי, ושהיא בוחרת במסירות, כי מסירות היא חלק ממהותה. אבל מי שמצליח לבחור כך אולי גם יגלה ריגוש עמוק יותר, שהרי אהבה אמיתית מחדשת ומתחדשת, מדי יום.

העניין הוא, שזה לא משהו שאפשר לעשות מדי פעם – יום כן יום לא. או שמסורים לאהבה, ואז גם לאהוּב ולאהובה, או שלא. צריך לבחור, ואז לדבוק בבחירה הזו. ולפעמים צריך לבחור מוקדם. רותם ודורי ממחישים את האפשרות לעשות את הבחירה הזו, גם בימינו. לפני 12 שנה הם נפגשו, והתאהבו, נערה ונער. אפשר לחשוב – מה הם כבר ידעו? אבל הם ידעו גם ידעו.

הסופר הרוסי איוון טורגנייב כתב:

אהבה ראשונה – כמוה כמהפכה: בן-רגע נהרס ונופל המבנה החדגוני הקבוע של החיים הממושטרים, על המתרס עומדים העלומים, דגלם המבהיק מתנופף למעלה-למעלה, ולכל אשר צפוי להם מעתה והלאה – אם מוות הוא ואם חיים חדשים – לכל ישלחו ברכתם הנלהבת.

נראה לי שכל אדם חווה, מתישהו בחייו, אהבה כזו, מהפכנית, ראשונה (גם אם היו לו בני זוג קודם לכן). אבל לא תמיד אנחנו מצליחים לשמור על הלהט המהפכני. כי מהפכה באמת הופכת הכל, מביאה מוות או חיים (לא תמיד ברור מה מפחיד אותנו יותר). מול הלהט המהפך ניצבת בפני האוהבים ברירה. האם לדבוק באהבה הזו, או לבדוק – אולי יש משהו טוב יותר בשדות זרים? דורי ורותם הצליחו לדבוק.