אההבה היא תמיד של שניים. הגוף המתאר אותה הוא ראשון רבים. התשוקה ליצור "אנחנו" עם אדם נוסף אינה תוצר לוואי של אהבה רומנטית, משהו שפשוט קורה כאשר יש אהבה; התשוקה הזו היא מהותית לאהבה, היא חלק מרכזי ממה שהאהבה רוצה לעשות.

קיומו של ה"אנחנו" הזה יכול להיות לעתים מוחשי מאוד. והוא מתקיים גם כאשר נותר רק צד אחד מהשניים. הפילוסוף רוברט נוזיק כתב כי כפי שאדם יכול לעתים להלך ברחוב תוך ניהול דיאלוג פנימי ידידותי עם עצמו, מארח לעצמו לחברה, כך אדם יכול להיות עם אהובת לבו, גם אם אינה נמצאת שם בגופה, "חושב מה היתה אומרת, משוחח איתה, מבחין בדברים כפי שהיא היתה עושה, עבורה, בגלל שהיא אינה שם כדי לראות, אומר לאחרים דברים שהיא היתה אומרת, בגון קולה, נושא עמו את האנחנו במלואו".

זו אחת ההבחנות החשובות ביותר בנוגע לאההבה. חוסה אורטגה אי-גאסט ציין כי "אהבה שלמה, שנולדה בשורש-נשמתו של אדם, אינה יכולה למות, ככל הנראה. היא נעשית למרכיב מתמיד של הנפש המרגישה. הנסיבות עלולות למנוע ממנה את מזונה, ובמקרה כזה תאבד האהבה מכוחה, תיהפך אל-נכון לזיכרון, כמין חוט סנטימנטאלי ההולך ונמשך מני אז, עורק דק של ריגשה שיוסיף לפעם בקרקע העמוקה של התודעה. אך הוא לא ימות: איכותו הרגשית תישמר במלואה. במעמקי תוכו יוסיף האוהב לחוש את עצמו קשור קשר אבסולוטי לאהובה … משמע האהבה להיות עם האהוב, הוויה של ממש, החשובה מן ההוויה החומרית, הנסיבתית".

וקירקגור כתב "אדם אינו יכול להפסיק מלהיות אוהב; אם אדם אוהב אהבת אמת, הוא ממשיך להיות כזה. אם אדם פוסק מלהיות אוהב, אזי הוא מעולם לא אהב". וכן כתב:

מהו זה שלעולם אינו משתנה, אף שהכול משתנה? זוהי האהבה, וזו לבדה היא האהבה, זו שלעולם אינה הופכת לשום דבר אחר.