על התשוקה לידע

merchant from isfahan flying

רציתי לדעת הכל, להיות אדם שלם.
(יונה וולך)

 

לדעת הכל. כמה זה "הכל"? הסופר והארכיטקט בקמינסטר פולר היה הראשון לתאר את תהליך הכפלת הידע האנושי. הוא טען שעד ראשית המאה ה-20 הידע האנושי הכפיל את עצמו בערך כל מאה שנה. עד סוף מלחמת העולם השנייה הוא הכפיל עצמו תוך 25 שנה. על פי האתר industrytap היום הידע האנושי מכפיל עצמו מדי 13 חודשים. תארו לעצמכם: מאז אוקטובר 2014 ועד היום יצרה האנושות כמות ידע השקולה לכל מה שנכתב, צולם או הוסרט מראשית ההיסטוריה ועד סוף ספטמבר 2014.

המצב מורכב. מצד אחד, נראה שתועפות הידע הופכות את המשימה "לדעת הכל" לבלתי אפשרית. כמות הספרים, הסרטים, השירים או המאמרים ה"חשובים" שאדם משכיל היה צריך להכיר לפני 50 שנה הייתה גדולה מאוד, אך נשלטת. היום נדמה שאין סיכוי. מצד שני, משמעות הכפלת הידע המהירה היא שאנחנו יודעים הרבה יותר. כלומר, האפשרות באמת "לדעת הכל", ליצור תמונה שלמה של המציאות, הופכת ברת השגה מיום ליום. הידע בימינו אינו רק מרובה, אלא גם זמין ונגיש בצורה חסרת תקדים היסטורי. אז המכור לידע עושה מנוי לעוד בלוג מדעי, שומע עוד הרצאה ב-TED, קורא עוד כתבה ב"אלכסון", מזמין ברשת עוד ספר, ועוד אחד, ועוד.

זוהי תשוקה לכל דבר. בגרמנית היא מתוארת באמצעות המונח Wissbegierde, שפירושו המילולי הוא תאווה או תשוקה לוהטת לידע. היא לא נולדה עם האינטרנט. זיגמונד פרויד הבחין בה לפני כמאה שנה ואף הגדיר אותה כדחף (Trieb) לכל דבר. גם באישיותו שלו הוא מצא את "הרצון שלא ניתן לעמוד בו להבין משהו מחידות היקום בו אנו חיים". נראה שבהקשר זה הזדהה פרויד עם לאונרדו דה וינצ'י, הדמות ההיסטורית היחידה אשר לה הקדיש חיבור שלם (מלבד משה רבנו וחיבור זנוח על וודרו וילסון). פרויד תיאר שם את דה וינצ'י כבעל "תשוקה שאינה יודעת שובע להבין את כל מה שסביבו, לתפוס ברוח של עליונות קרירה את הסוד העמוק ביותר של כל מה שהוא מושלם". ועוד כתב עליו: "רגשותיו נשלטו והוכפפו לדחף לחקור".

אפשר כמובן לראות בדחף זה תוצר של סובלימציה של הדחף המיני. הפסיכואנליטיקאית פרופ' רחל בלאס, במאמר שכתבה על התשוקה לידע, ציינה כי בכל מקרה ניתן לטעון כי מדובר ברצון ארוטי כלפי המציאות. היא השתמשה במושג "ארוטי" במובן של יצר החיים, ארוס, המנוגד ליצר המוות, תנאטוס. יצר חיים זה, כתב פרויד ב"מעבר לעקרון העונג", מכוון ל"שילוב של חומרים אורגניים ליחידות גדולות יותר". אם יצר המוות מחפש תמיד עונג, כלומר שואף למצב הומאוסטטי נטול מתח, הרי שיצר החיים מבקש תמיד לקשור יחד דברים, לאחד אותם.

התשוקה להבין את חידות המציאות ניתנת אפוא להבנה כמבטאת שאיפה לאחדות, שאיפה לגבש תפיסה מקיפה, שקושרת פרטי ידע שונים על האדם, העולם, הבריאה – "תיאוריה של הכל". שאיפה זו קשורה לדחף המיני, הליבידו, אך אינה זהה לו. ארוס הוא המקור הרחב והאוניברסלי יותר של פעילות אנושית מאחדת, כתבה בלאס. נראה שאליו, ולא לליבידו, התכוון פרויד כשתיאר את התשוקה של דה וינצ'י כַּ"ניצוץ האלוהי … שמאחורי כל פעילות אנושית".

הביטוי האמיתי של ארוס לפי פרויד, כתבה בלאס, הוא במצב של אחדות שמקושרת למשהו נפרד מהעצמי. דה וינצ'י, כמו גם פרויד, וכך כנראה כל אדם תאב-ידע, עומדים מלאי פליאה מול המציאות – שנמצאת מעבר להם.

ואולי כך בכל סוג של קשר. דה וינצ'י קבע: "אין לאדם שום זכות לאהוב או לשנוא משהו, אם אין לו ידע שלם של טבעו של דבר זה". והרופא והאלכימאי השוויצרי פאראצלסוס כתב: "מי שאינו יודע דבר – אינו אוהב דבר". כדי להיות מסוגלים לאהוב כראוי, עלינו לדעת היטב את מושא אהבתנו. וכדי לאהוב בשלמות, אנו זקוקים לדעת בשלמות. לשם כך אנו זקוקים לתשוקה לדעת עליו, או עליה – הכל.

(המאמר פורסם לראשונה באלכסון)

מודעות פרסומת

דבּרוּ אהבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s