לא תשנא

"לא תשנא את אחיך בלבבך" נאמר בספר ויקרא. "את אחיך" – ניתן לחשוב שהמקרא מקל כאן, שכן רק את הקרוב ביותר הוא דורש לא לשנוא. ההיפך הוא הנכון. את הקרוב ביותר הכי קשה לא לשנוא, שכן אהבה ושנאה מעורבות וכרוכות זו בזו. דווקא מול האנשים שאנחנו הכי קשורים אליהם מתעוררים בנו גם הרגשות הכי חזקים של ביקורת ומיאוס, הרצונות הכי חזקים להכאיב ולפגוע. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה". אין פלא שהרצח הראשון בתנ"ך הוא של אח את אחיו. גם בהמשך מעורבים יחסי אחים בכאב, מחלוקת וקושי. אחיו של משה הוא פרעה, אחיו של יצחק ישמעאל, אחיו של יעקב עשיו, ואת יוסף השליכוהו אחיו בחדווה לבור.

No Hate - Hebל"לא תשנא" ישנו צו משלים, המופיע בפסוק הבא בויקרא: "ואהבת לרעך כמוך". גם בציווי הפשוט לכאורה הזה חבויה אותה דרישה בלתי מתפשרת. תורת הקבלה מבחינה בדמיון הלא מקרי בין "רֵע" ו"רַע" ומפרשת: יש לאהוב את הרע. את האדם שלכאורה הכי צריך לשנוא – אותו יש לאהוב. הדרך לאלוהים (מיד אחרי "ואהבת לרעך" נכתב: "אני ה'") עוברת דרך ההתחברות לרוע, קבלתו, ולא בניסיון להרחיקו או להשמידו. את הטוב לא חוכמה לאהוב, את הרחוק לא חוכמה לא לשנוא.

ממעמקים אוסק ויילדבספר "ממעמקים" מתאר אוסקר ויילד את מערכת יחסיו עם מי שהיה אהובו, אלפרד דאגלס. האהבה בין השניים החמיצה והפכה לטינה עמוקה. ויילד מגולל מסכת כמעט בלתי נתפסת של התעללויות, ניבזויות, וניצול רגשי וכלכלי מצדו של דאגלס. בסופו של דבר הביא הקשר להתמוטטותו של ויילד, שאיבד את כל רכושו, מעמדו, משפחתו, ונשלח לשנתיים של עבודת פרך בכלא – שקירבו עליו את מותו. לאורך עשרות עמודים מתלונן ויילד ומאשים, סבלו נדמה חסר פשר ותכלית, וכך גם זה של הקורא המזדהה וסובל. אבל בעמוד 89 חלה תפנית. ויילד כתב: "באיזו בהירות הבנתי זאת, אז כמו עכשיו, אין צורך שאומר לך. אבל אמרתי לעצמי: 'בכל מחיר, עלי לשמר את האהבה בלבי. אם אלך לכלא בלי אהבה, מה יהא על נשמתי?'". זה פשוט מסוכן לשנוא, הבין ויילד בבהירות. באופן דומה אמר ג'לאל א-דין רוּמי: כשמישהו מבקר אותך או לא מסכים איתך, נמלה קטנטונת של שנאה ועוינות נולדת בלבך. אם לא תמחץ אותה מיד, היא עשויה לגדול לנחש, או אפילו דרקון.

המוּטב העיקרי מקיום כל דיבר ומצווה, מכל מעשה של אהבה, הוא תמיד האוהב. הנפגע העיקרי מכל חטא ועוול, מכל מעשה של שנאה, הוא תמיד השונא. ומעבר לכך – שנאה פשוט אינה יעילה. כמו שכתבה המשוררת מאיה אנג'לו: "שנאה יצרה צרות רבות בעולם, אולם עדיין לא פתרה אפילו אחת".

אלו אמירות פרגמטיות: לטובת נשמתך – אל תשנא; לטובת המצב – אל תשנא. קל להבין זאת בשכל, אבל השנאה מגיעה ממקום אחר, עמוק יותר. היא רגש בסיסי, תגובה טבעית לתחושת פגיעה, לפחד. יש להכיר בקיומם של אלה. הדרישה להשלים באופן שלֵו עם הגורמים לפגיעה ולפחד אינה סבירה, כמעט בלתי אנושית. אתי הילסום כתבה בדיוק על כך: "העדר שנאה – אין משמעו העדר חימה מוסרית אלמנטרית. אני יודעת שאלה ששונאים – יש סיבות מבוססות לשנאתם". ובכל זאת, למרות החימה המוסרית, על אף הסיבות המבוססות, שהיו לה בשפע, לא התפשרה: "אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה ביותר? מבשרי חזיתי שכל חלקיק של שנאה שייתוסף לעולם הזה, יעשה אותו מדברי עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי".

מודעות פרסומת

דבּרוּ אהבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s