באהבת אמת, אנחנו מוצאים את אהוב לבנו יפה תואר כי אנו אוהבים אותו, ולא אוהבים אותו כי הוא יפה תואר, כתב דונלד ויניקוט.

ד"ר ריצ'רד זלצר פִּרסם בשנות השבעים ספר על התנסויותיו כמנתח. בסיפור האחרון שם כתב על אישה צעירה שניתח בפניה כדי להסיר גידול מלחיה. למרות מאמציו הנואשים, לא יכול היה להימנע מלחתוך עצב זעיר, המפעיל את שרירי הפה. אחרי הסרת התחבושות נחשפו פניה, פיה מעוות בשיתוק (palsy). כך יראו מעתה פניה עד סוף חייה. זלצר תיאר את הרגע:

בעלה הצעיר נמצא בחדר. הוא עומד מצדה השני של המיטה ושניהם נראים שקועים באור מנורת הלילה, מנותקים ממני, חווים רגע פרטי. "מי אלה", אני שואל את עצמי, "הוא והפה המעוות שמולו, שמביטים ונוגעים זה בזה בנדיבות שכזו?".

האישה הצעירה מדברת. "הפה שלי תמיד יהיה ככה?", היא שואלת.

"כן", אני אומר, "כך הוא יהיה. זה בגלל שהעצב נחתך".

היא מהנהנת, דוממת. אבל הגבר הצעיר מחייך. "זה מוצא חן בעיני", הוא אומר, "נראה חמוד כזה".

לפתע ברור לי מי הוא. אני מבין ומשפיל מבט. הגבר מתעלם מנוכחותי ומתכופף לנשק את שפתיה העקומות. אני כה קרוב, שאני יכול לראות כיצד הוא מעקם את שפתיו כדי שיתאימו לאלה שלה, להראות לה שהנשיקה שלהם עדיין עובדת.

אני נזכר שהאלים הופיעו ביוון העתיקה כבני תמותה ועוצר את נשימתי.