אהבות (6)

שבעה הרהורים על אהבה

1

באנר דברי אהבה

2

אחת התופעות הבולטות באהבה היא שאינה דבר אחד. יש לה אינספור גוונים, עוצמות, מושאים. מכאן הניסיונות להבחין בין סוגים שונים שלה. אף שיש בהם מין הסכמטיות (כמו בהבחנה בין 'אהבה' ל'אההבה'), ניתן ללמוד משהו מניסיונות אלה. הפסיכואנליטיקאי מייקל בלינט הבחין בין אהבה בוגרת ואהבה פרימיטיבית.

קשר 'פרימיטיביים' תמיד כוללים, ברמות משתנות, שלושה מרכיבים: תלות נואשת, הכחשת התלות באמצעות תחושה של אומניפוטנטיות [כל-יכולוּת], ותפיסת מושא האהבה כמובן מאליו והתייחסות אליו כאילו היה חפץ, דבר. לטענת בלינט, חרדה, ובמידה מסוימת שנאה, קיימות רק בצורות הפרימיטיביות של אהבה.

בבסיסם של יחסים 'פרימיטיביים' יש תמיד תפיסת מציאות לא תקינה, בין אם משום שאינה מפותחת (אצל ילדים קטנים) ובין אם משום שהתפתחותה נעצרה בשלב מסוים (אצל מבוגרים). משום כך האהבה ה'חמדנית' או ה'אומניפוטנטית' אינה יציבה, ונגזר עליה להיתקל בסופו של דבר בתסכול ולהוביל לשנאה.

3

למה קשה כל-כך להימנע מהביטויים הלא בוגרים באהבה? למה שוב ושוב נדמה לנו שמצאנו את האדם הנכון, אבל דברים משתבשים והחרדה והשנאה תופסות את מקום האמפתיה וההוקרה? הפסיכואנליטיקאי סטיבן מיטשל נתן לכך הסבר פשוט מאוד: "לכולנו יש נטייה לשחזר את האומללויות שלנו בעקביות יוצאת מן הכלל". ביחסי האהבה הנטייה הזו מובילה לעתים קרובות לתהליך הבא: אנחנו סובלים מאומללות נפשית בשל קשר מוקדם עם אדם שהתאפיין בתכונה x, ולכן מחפשים בן-זוג עם תכונה הפוכה, שימלא את החוסר שיש בנו (למשל אדם שגדל אצל אֵם דיכאונית יחפש בת-זוג מלאת חיות ועליצות). אלא שבסופו של דבר אנחנו מוצאים את עצמנו "משחזרים את האומללות" – זאת כיוון שבן-הזוג, שהוא אכן בעל תכונה x-, בעצם עשה היפוך תגובה לתכונה x שנמצאת בעומק אישיותו.

[*היפוך תגובה: מנגנון הגנה בו אדם מסתיר את דחפיו ורגשותיו האמתיים על-ידי התנהגות הפוכה מהם. אין מדובר בהעמדת פנים אלא בהיפוך אמיתי שהאדם חווה, לאחר שהדחיק את דחפיו ורגשותיו האמתיים.]

4

המאפיין העיקרי של אהבה מהסוג ה'בוגר', כך לפחות לפי הפסיכואנליטיקאי רוברט סטולר, הוא minimal fetishizing. מאוד קשה לתרגם זאת, אבל הכוונה, לדעתי, היא שהאוהב אוהב את האהובה עצמה, באופן שלם, כמו שהיא במלואה. בלי לפצל, בלי לעוות. ליחסים נטולי פטישיזציה מגוון ביטויים (מי שנמצאים בקשר זוגי מוזמנים לבחון כמה קיימים אצלם), אלה יחסים שיש בהם –

אמפתיה; הזדהות; צורך להזדקק וצורך שיזדקקו אליך; אלטרואיזם שגורם לעונג; מיעוט ב'המצאת' בן הזוג כך שיתאים לפנטזיות המוקדמות שלנו; יכולת לשאת ולשרוד את הפחד והזעם של עצמי ושל בן הזוג (בצורה סטואית, אפילו בהומור); סקרנות: תרופת הנגד שלעולם אינה מתכלה לשעמום; הוקרה (respect): הערצה וגאווה על תכונות בן הזוג; אשמה קונסטרוקטיבית; פגיעוּת שמחה; יכולת לשמור על הגבולות של עצמך בתוך ההתמזגות; והדדיות, כמובן.

סטולר ציין שתכונות אלה יכולות להתקיים בין אם מערכת-היחסים היא ארוטית ובין אם לא.

5

היכולת לשמור על גבולות בתוך ההתמזגות מופיעה גם בתורתו של גיאורג פרידריך הֶגֶל, מגדולי הפילוסופים של המאה ה-19. בבסיס תורתו נמצאת הדיאלקטיקה, שהיא תהליך שבו מושג מביא את עצמו לידי מימוש, יוצא מן הכוח אל הפועל. הפילוסוף בן זמננו ג'ון ויזדום הציע מודל פשוט להבנת הדיאלקטיקה ההגליאנית:

בדיאלקטיקה של סובייקט ואובייקט, הסובייקט
(1) יוצר את האובייקט,
(2) שולט בו ומעצב אותו מחדש,
(3) נשלט על-ידו ומעוצב על-ידו מחדש,
(4) סופג אותו,
(5) מאבד את עצמו בתוכו
ולבסוף (6) מתמזג איתו לחלוטין, תוך שמירה על זהותו העצמית.

כפי שויזדום (איזה שם נהדר לפילוסוף!) ציין – הסעיף האחרון נראה בלתי אפשרי מבחינה לוגית. אבל יתכן שאפשר לראות בדיאלקטיקה מודל – לא לוגי אמנם – לאהבה. אלה השלבים: בתחילה אנו יוצרים את האהוב, על-פי הפנטזיות, הציפיות והדפוסים המוקדמים שלנו. כיוון שיצרנו אותו, אנחנו שולטים בו ומעצבים אותו על-פי דפוסים ומשאלות אלה. אחרי ששלטנו בו, אנחנו מוכנים לתת לו גם כן לשלוט בנו ולעצב אותנו. בהמשך, אנחנו סופגים לתוכנו את מי שהוא, ולא מי שדמיינו שהוא. ואז מספיגים את עצמנו בתוכו, מוותרים על כל שליטה. בשלב האחרון, הגבוה ביותר, אנחנו הופכים להיות אחד איתו, אבל בלי לאבד את מי שאנחנו. זוהי אההבה.

6

המשורר אוקטביו פאס הציע בראיון ל"ניו יורק טיימס" תיאור תמציתי משלו למהלך האהבה: "בתחילה ישנה משיכה בלתי נשלטת ובלעדית: אני אוהב אותך ורק אותך. אז אני מבקש הדדיות, והאובייקט של אהבתי הופך להיות הסובייקט שאוהב אותי. אין לכך שום קשר למיניות. זה לא קורה באירוטיזם. אנחנו מוצאים זאת רק באהבה. אך כמו כל הדברים החשובים, זה קורה מעט".

וכך חזרנו לאותה שאלה גדולה ומציקה: למה זה קורה מעט? משורר גדול אחר, ריינר מריה רילקה, כתב ב"מכתבים למשורר צעיר": "עבור אדם אחד לאהוב אחר זו אולי המשימה הקשה בכל משימותינו, המבחן וההוכחה האולטימטיביים, האחרונים, העבודה שעבורה כל עבודה אחרת היא רק הכנה".

פאס ורילקה כנראה צודקים. זה קורה מעט, זה קשה. ולכן מחייב עבודה רבה. אבל הם לא רק צודקים. ביחס לאהבה, ובזאת כבר נוכחתי, כמעט כל אמירה שהיא נכונה, גם היפוכה נכון. היא מעבר ללוגיקה. אז היא קשה ונדירה, אך גם פשוטה מאוד, פשוטה מכל דבר אחר, ושכיחה. אבל כן, גם קשה, נדירה.

7

ונותרת התהייה – כיצד נדע לבחור נכונה את האדם שעמו נוכל לעשות את העבודה הקשה והנפלאה הזו, שעמו נזכה? איך אפשר להכיר אדם? התלמוד מציע לבחון כוסו, כיסו, כעסו. חוסה אורטגה אי גאסט, חכם החכמים, מציע להביט באהבתו:

"בהיות האהבה הגילוי המעודן ביותר והכולל ביותר של הנפש, הכרח הוא שהיא תשקף את מצבה ואת טיבה של הנפש. כיצד לא נייחס לאהבה את כל הסגולות שבנפשו של מי שמתנסה באהבה? אם המאוהב אינו רגיש, כיצד תוכל אהבתו להיות רגישה? אם הוא אדם רדוד, כיצד תוכל אהבתו להיות עמוקה? אהבתו של אדם הרי היא מה שהינו, ועל כן נוכל למצוא באהבה את הגילוי המכריע ביותר של מהות האדם המסוים. כל פעולותיו והיפעלויותיו האחרות יכולות להוליכנו שולל באשר לטבעו האמיתי, אך באהבותיו יתגלה סוד הווייתו, הסוד השמור מכול. בייחוד מתגלה סוד זה על פי בחירת מושא האהבה. בהעדפותינו הארוטיות מתגלה האופי האינטימי ביותר שלנו."

– – –

הגר רם שוחחה איתי על אההבה. מוזמנות~ים לקרוא את התוצאה, שהתפרסמה במגזין "אטמוספרה".

אטמוספרה, אוגוסט 2015, 1(אטמוספרה, אוגוסט 2015, 2אפשר לקרוא גם כאן, עמ' 68-66)

מודעות פרסומת

דבּרוּ אהבה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s