תלמידו של ההוגה הגאון גורודייף, א. ר. אוראג', כתב במסה On Love שישנם שלושה סוגי אהבה: ביולוגית, רגשית ומודעת. הביולוגית והרגשית מוכרות לנו היטב. נדמה שאלה מרבית האהבות שאנו נתקלים בהן – אהבות המבוססות על תשוקה, או על רגשנות. האהבה הגבוהה יותר, המודעת, היא נדירה. לפי אוראג', אהבה זו מתאפיינת ברצון שהאהוב יגיע למצבו הטבעי והשלם, בלי שום קשר להשלכות של הדבר על האוהב. 'אני מוכן ללכת לגיהינום אם היא תוכל להגיע לגן-עדן', אומר האוהב המודע, כלומר האוההב. הפרדוקס, כתב אוראג', הוא שאהבה כזו תמיד מעוררת עמדה דומה אצל מושאה (כפי שכתבתי אני: "אההבה היא תמיד הדדית").

כדי להיות מסוגל אכן לסייע לאהובה להגיע למצבה הטבעי, השלם, על האוהב ללמוד אותה, אחרת לא ידע כיצד לעזור לה. עליו להכירה טוב משהיא מכירה את עצמה, לאהוב אותה יותר מכפי שהיא אוהבת את עצמה, לזהות את צרכיה לפני שהם הופכים מודעים לה. "עליו ללמוד מי היא, ומה היא עשויה להפוך להיות; מה היא צריכה, מהו הדבר אליו עורגת נשמתה ואשר היא לא יכולה אפילו לכנות בשם עדיין. עליו לצפות היום את הצרכים של מחר. וכל העת הזו בלי שום מחשבה על משמעותם של צרכיה עבורו". באותו זמן, המאמצים המודעים שלה, מופנים כלפיו.

אהבה שכזו היא נדירה מאוד. כל האנשים משתוקקים לה, כולל הציניים ביותר. אך מכיוון שהיא מתרחשת רק לעתים רחוקות, מרביתם מפקפקים אפילו באפשרות קיומה. הרוב המכריע של בני-האדם, אומר אוראג', הם בגדר ילדים, שמחפשים להיות נאהבים ולא לאהוב. עם זאת, הוא מדגיש, אהבה מודעת היא אפשרית – בתנאי ששני הצדדים יכולים ללמוד וללמד בצניעות.

אהבה מודעת אינה נוצרת במקרה, אלא חייבת להיות תוצר של מאמץ נחוש, בחירה מודעת. היא בגדר יצירת אמנות ולכן אינה יכולה להופיע מאליה, בצורה טבעית – בדיוק כפי שאיננו מצפים שהמונה ליזה תופיע מאליה בטבע. האוהב המודע מוכן להתלמדות ארוכה ומאומצת, שאולי תוביל אותו עצמו לידי שלמות – רק כדי שיוכל לאחל לאהובתו שלמות בצורה טהורה ולעזור לה לממשה.

אם לסכם: אהבה מודעת מכוונת כולה להשגת שלמות על-ידי האהוב; היא תמיד הדדית; היא נדירה; והיא מחייבת אימון.

התרגול הראשוני שמציע אוראג' כדי לפתח אהבה כזו הוא לנסות בכל עת לחשוב איך להעניק לבן-הזוג 'הפתעה נעימה' (a delightful surprise), במעשינו ובדברינו. יש לחשוב מה ישמח אותו, מה הוא בעצם רוצה. בתחילה ההפתעות לא יהיו מאוד מפתיעות, כלומר האהוב יהיה מודע לכך שרצה את אותה מתת, ורק ישמח מאוד בהופעתה, מכך שהאוהב ניחש. בהמשך, ההפתעה יכולה ממש לעורר השתאות והאהובה עשויה לומר משהו כמו 'איך ידעת שאשמח בכך, הרי מעולם לא חשבתי על דבר זה בעצמי?'. "מאמצים מתמידים לִצפות משאלות של האהוב בעודן לא-מודעות הם הדרך לאהבה מודעת".

אימונים ומאמצים מסוג זה הם הכרחיים, גם אם מצאנו בן-זוג אוהב ואהוב. במיוחד אם מצאנו. אחת הטעויות הגדולות שלנו היא שאנחנו חושבים שאהבה היא מספיקה, שהיא כל מה שצריך. אולם אין זה כך. אהבה ללא ידע וללא עוצמה, כותב אוראג', היא דֶמוֹנִית. בלי ידע היא עשויה להרוס את האהוב (מי מאתנו לא ראה מערכת יחסים בה בני הזוג סובלים מאוד מאהוביהם?). בלא עוצמה, האוהב עשוי להיהרס, שכן אינו יכול לעשות עבור אהובתו מה שהוא רוצה לעשותו ויודע שישמח ויפתח אותה. "אני אוהב אותך", אמר הגבר. "מוזר שאינני מרגישה טוב יותר משום כך", אמרה האישה. אהבה לבדה אינה מספיקה. יש לפתח עוצמה ואחר-כך ידיעה. רק אז תוכל האהבה להיות מודעת, להיות אההבה.

ועוד הערה אחת: יש לדעת לאחוז בחוזקה, ולשחרר בקלות. “Take hold tightly; let go lightly” – זהו אחד הסודות הגדולים של אהבה מאושרת. "אהבה גדולה יכולה גם לשחרר וגם להחזיק". אוהב מודע ("אביר אמונה" במונחיו של קירקגור) הוא מי שמסוגל לוותר, אבל גם להחזיק; לאחוז – אבל גם לשחרר, בו-זמנית. רק אחד מהשניים אינו מספיק.

– – –

בן עופר פרסם ראיון איתי על הספר "אההבה" בערוץ אנשים של אתר xnet. מוזמנות ומוזמנים לקרוא.