שבעה ציטוטים, שירים והרהורים קצרים על אהבה

1

דלות ושפע

באחד הסיפורים במיתולוגיה היוונית מתואר ארוס, אל האהבה, כבנם של דלות ושל שפע. את השפע אפשר להבין – האהבה שופעת אושר ומלאות, אך מה מקומה של הדלות כמולידת האהבה? ארוס מתואר במיתולוגיה כיחפן וחסר בית, הוא ישן על רצפה חשופה מתחת לכיפת השמיים. אולי אפשר להגיד שכאמו, הוא תמיד חסר דבר-מה ומשתוקק לו (כפי שציין הפסיכואנליטיקאי מרטין ברגמן – באנגלית המילה want משמעה גם תשוקה וגם חֶסֶר). אלמלא החסר, הכמיהה, לא יכול היה השפע להשפיע מטובו.

2

Grande Passions

לא כל תשוקה תוביל לאהבה, או לשפע. בלזק כתב: "תשוקות אדירות הן נדירות כיצירות-מופת". על כך העירה כריסטינה נהרינג: "לא רק שהן נדירות כיצירות-מופת, הן עצמן יצירות-מופת". [והערה שלי: התשוקה הגדולה ביותר היא לאהוב, והיא אכן כיצירת-מופת, אם נותנים לה את המרחב הנפשי והאנרגיה הנפשית שהיא מבקשת.]

3

לרצות לאהוב

המיסטיקן הנוצרי מייסטר אקהרט כתב: "את כל פעולותיה, פועלת הנשמה באמצעות כוחותיה. את מה שהיא מבינה – היא מבינה עם האינטלקט. מה שהיא זוכרת – היא זוכרת עם הזיכרון. אם תאהב – היא עושה זאת עם הרצון".

כדי להשיג משהו משמעותי צריך לרצות אותו, ממש לרצות אותו, לרצות בדיוק אותו, רק אותו, תמיד אותו, לרצות בתשוקה אדירה, במונחיו של בלזק. כדי שתהיה אהבה, צריך לרצות לאהוב, בערגה גדולה, זה הדבר החשוב ביותר. המיסטיקן המוסלמי חאפיז כתב:

Ask the Friend for love.
Ask Him again.

For I have learned that every heart will get
What it prays for
Most.

[בקש מהַחבר אהבה / בקש ממנו שוב. // שכן למדתי שכל לב יקבל / מה שהוא מתפלל לו / יותר מכל.]

4

לשכוח מה'נורמליות'

כולם רוצים לאהוב אהבה גדולה, מופתית. למה זה כל-כך קשה, כל-כך נדיר? אולי כי התרגלנו, כלומר הורגלנו, לוותר על הכמיהה הזו. רולאן בארת כתב ב"שיח אהבה": "לעתים אני נושא היטב בהיעדרות. או אז אני 'נורמלי': אני מתיישר עם האופן שבו 'הכל' נושאים בפרידה מ'נפש אהובה'; אני מציית ביעילות לאילוף שבאמצעותו הרגילוני, מוקדם מאוד, להיות מופרד מאימי; והנה, אילוף זה לא מנע, כבר מלכתחילה, את הכאב (שלא לומר: השיגעון). … היעדרות זו שאני נושא בה היטב, איננה אלא השִכחה. אני, לסירוגין, לא נאמן. זהו התנאי להישרדותי; שהרי, אם לא אשכח, אמות".

כבר כפעוטות, מחנכים אותנו לאי-נאמנות לאהבה, לאהובה; מה שנחשב בחברה לנורמלי הוא להסכין עם היעדרות האהובה, ולשכוח אותה. אם לא נשכח, נמות, שכן הריחוק מאהבה הוא בלתי נסבל, פשוטו כמשמעו. לנער הרגל זה הוא דבר קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי.

5

להיפתח לידיעה שהכול אחד

אנחנו משתמשים באותו שורש א.ה.ב לתאר אינספור נטיות לב ונפש שונים. לתאר תשוקות יומיומיות כמו גם תשוקות אדירות. אנחנו אוהבים ללכת לים, אוהבים לאכול פלאפל, אוהבים שיר וסרט, וכמובן אוהבים את אהובי לבנו, אנשים הקרובים לנו. איך אפשר למצוא משהו משותף לכל אלה, שאלה המשוררת רבקה מרים במאמר יפה שכתבה במוסף "שבת" של "מקור ראשון", וענתה: "אפשר, חווית האהבה, אני אומרת לעצמי, היא היפך חווית הבדידות.

"היפתחות לתחושת האהבה משמעה היפתחות לידיעה שהכול, למעשה, הוא אחד. האוהב יוצא, בדרך זו או אחרת, בממדים זעירים או כבירים, מכלא היחידות שנגזר עליו כשהולבשו לו גוף וזהות מסוימים. הוא מרגיש שאין עוד מחיצה בינו לבין מישהו או משהו שמחוצה לו. מושא האהבה יכול להיות אדם, בעל חיים, חפץ, נוף, ניגון. כשאתה יושב לפני הים, או נוכח המדבָּר, ומרגיש שאתה אדיר ממדים ובה בשעה אתה נמוג ונעלם, הרי שזאת אהבה. כשאתה נמצא במופע מוסיקלי, ולמשמע הצלילים אתה גולש עד מעבר לגדותיך. כשאתה פותח את הספר הטמיר הזה שכולנו כתובים בו, ופתאום שוב אין בפיך צורך במילים. וכן, גם כשאתה אוכל פלאפל, ופתאום, ואפילו למשך שנייה אחת בלבד, משהו בך, קטן ויומיומי, שגור ועייף, לובש חג. אתה נותן את הפלאפל בפיך ולהרף קצרצר אחד, דרך חוש הטעם, יוצא משהו בתוכך מסגירותו, נפתח אל חוויית הקיום האינסופית, המוחלטת".

6

המהפכה של האהבה

אהבה היא היפוך חווית הבדידות, אומרת מרים. גם מול הים, מול השקיעה, פרח, אפשר לחוות אותה. אבל רק עם נפש קרובה מאוד אפשר לחוות את ההיפוך המהפכני הזה במלואו. המהפכה של האהבה אינה בביטול היחס אני-את – גם באההבה יש שניים, אלא בביטול היחס שלי-שלך. קירקגור כתב: "בלי 'את' ו'אני' אין אהבה, ועם 'שלי' ו'שלך' אין אהבה; אבל 'שלי' ו'שלך' למעשה נוצרים מתוך 'את' ו'אני' ולכן נדמים הכרחיים בכל מקום שישנם 'אני' ו'את'. זה נכון בכל מקום, למעט באהבה, שהיא המהפכה העמוקה ביותר, הבסיס של כל מהפכה".

(הערה למתקדמים: קירקגור מציין שאם יש 'שלנו', שדומה ל'שלי', המהפכה לא הושלמה.)

7

חשיבותה של אי רצינות

תשוקה אדירה ונדירה, שכחת הנורמליות, ביטול מהפכני של תחושת הקניין. אילו אידיאות נשגבות! הן כולן נכונות, הכרחיות אפילו, אבל צריך לגשת אליהן בצורה נכונה, בצניעות. זו אחת הבעיות הגדולות של האנושות, המקור לרוב הצרות, אם לא כולן – שאנשים לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי. גם אני כמובן. נכון, כל אדם הוא נזר הבריאה, ומצד שני – אפשר לחשוב! כמה קטנוניים ועלובים אנחנו הרי, רוב הזמן. אז מה החשיבות העצמית המנופחת הזו? וכמובן – אם ניקח עצמנו ברצינות רבה מדי, כיצד נוכל לאהוב? צריך להשאיר את רוב המקום לאחר, ולאהבה, ולשם כך לפַנות את עצמנו. כמו שכתבה רוז פראנקן, שהיא סופרת שלא שמעתי עליה עד שחיפשתי בגוגל ציטוט על לא לקחת עצמך ברצינות: "כל אחד יכול להיות מלא תשוקה, אבל רק אוהבי אמת יכולים להיות מטופשים (silly)".

Anyone can be passionate, but it takes real lovers to be silly.

 

ביום חמישי הקרוב, 6 באוגוסט, יתקיים ערב השקה לספר "אההבה". אתן ואתם מוזמנות ומוזמנים מאוד.