אהבה היא הדבר הגבוה ביותר שניתן לתת, כתב קירקגור. אבל, הוא הוסיף, דווקא כשאדם נותן את אהבתו הוא נכנס לחוב שהוא אינסופי. זהו מבחינתו המאפיין המהותי של האהבה: שהאוהב, בכך שהוא נותן בלא שיעור, הופך לבעל חוב שאין לו שיעור. כמובן, אם מישהו נותן כסף, אין הוא נכנס לחוב בשל כך, אלא מי שמקבל את הכסף. אבל כאשר האוהב נותן את מה שהוא במידה אינסופית הגבוה ביותר שניתן לתת, את אהבתו, הוא נכנס לחוב שהוא אינסופי. ורומן גארי כתב: "אהבה היא הנכס היחיד המתרבה ככל שמפזרים אותו יותר. ככל שאתה נותן יותר, נותר לך יותר". ההתרבות הזו נכונה לגבי אההבה. אהבה אמיתית, שבה יש נתינה אינסופית, אכן גדלה ככל שנותנים אותה. אם יש תחושה שישנה אהבה, אולם היא חלשה יותר מאשר בעבר, אם אדם חושב שהוא אוהב, אך פחות מאשר לפני שנה, או לפני עשור, הרי שאין מדובר באהבת-אמת. אהבה יכולה להישמר, להיות פחות או יותר יציבה, עם עליות ומורדות בנסיבות משתנות. אההבה, לעומתה, רק גדלה. ככל שמעניקים אותה – ותמיד מעניקים אותה, זו מהותה – היא מעצימה, מעמיקה, עוד ועוד ועוד ועוד.