ביום שישי, 8 באוקטובר 2010, נדרסה אמילי גוסיו, סטודנטית לאמנות בת 21 מניו-יורק, על-ידי משאית סמיטריילר בזמן שרכבה על אופניה. כשהגיעה אמהּ לבית-החולים אמרה לה אחת האחיות שבתה לא תשרוד, ושאלה על תרומת איברים. אמילי לא מתה, אבל כעבור חודש וחצי בלי שום אינדיקציה שהיא יכולה לראות או לשמוע דבר, הודיעו הרופאים להוריה שהנזק המוחי בלתי הפיך. אמילי לא תתעורר. הם המליצו להעבירה למוסד מיוחד. אבל אלן לונדגארד, בן זוגה של היפהפייה הנרדמת, לא האמין לרופאים. הוא המשיך להגיע לבית החולים מדי לילה. באחד הלילות, בשלוש לפנות בוקר, כתב באצבעו על כף ידה של חברתו “I Love You”, אות אחר אות. אמילי מלמלה בתשובה: "הו, אתה אוהב אותי? זה כל-כך מתוק. תודה".

"במשך כל השבועות האלה הרגשתי כלואה בחלום, בלי דרך לצאת החוצה", תספר אמילי כעבור כמה חודשים לעיתונאי רוברט קרולוויץ, בשיחה שהקליט לתוכנית Radiolab כשביקר אותה ואת אלן בביתם בברוקלין. "לא הבנתי למה אני לא מתעוררת. דמויות בחלום כל הזמן אמרו לי 'אל תיגעי בפצעים', וחיכיתי לאיזושהי תקשורת מבחוץ. האותיות שאלן כתב לי על כף היד היו הדבר היחיד שחדר פנימה".

אלן ואמילי סירבו להצעתו של טום הנקס להפוך את סיפורם לסרט והסתפקו במסירתו בתוכנית הרדיו של קרולוויץ'. אלן אמר להנקס שאמילי התעוורה, ולכן היא יכולה לשמוע רדיו אבל לא לראות את הסרט.