אחד המאפיינים המטרידים של אהבה הוא שדווקא מול האנשים שאנחנו הכי קשורים אליהם מתעוררים בנו גם הרגשות הכי חזקים של ביקורת ומיאוס, הרצונות הכי חזקים להכאיב ולהשמיץ. פרויד כתב: "באופן עקבי בצורה בלתי צפויה, אהבה מלווה בשנאה".

מדוע זה כך? למה אנחנו תמיד פוגעים הכי קשה במי שאנו הכי אוהבים? הפסיכואנליזה, כך נראה, נותנת את התשובה המסתברת ביותר. האהבה, כבר מראשיתה, היא תמיד אמביוולנטית. מלאני קליין הראתה כי התינוק היונק יוצר פיצול בין "השד הטוב", שמזין אותו ואשר אותו הוא אוהב, ובין "השד הרע", שמייצג את החלקים המתסכלים באם, ואשר אותו הוא שונא. אך עד מהרה התינוק לומד ששני האובייקטים הללו שייכים לאותו אדם – אותו הוא אוהב ושונא. בהמשך מתחיל הילד, האוהב את שני הוריו, גם לשנוא את אביו, המתחרה עמו על אהבת האם, וכן את האם, שמעניקה את אהבתה לאב (ודבר דומה קורה אצל הבת). האהבה הראשונה שלנו היא בהכרח גם השנאה הראשונה שלנו, ואנו לומדים לקשר באופן בלתי מודע בין שני אלה.

וחידה לסיום: מה אמר מיק ג'אגר לזיגמונד פרויד?