עוד כמה מחשבות על החיה הרעה והאפשרות לגבור עליה, מיומנה של אתי הילסום, גיבורה גדולה. (19.2.1942) אין פתרון אחר, שום פתרון אחר, אלא להתרכז בעצמנו ולבער את הרע מקרבנו. אני לא מאמינה שאפשר לתקן משהו בעולם בלי שנתקן קודם את עצמנו. וזה נראה לי הלקח היחיד שאפשר ללמוד מהמלחמה הזאת: שצריך לחפש את הרע בקרבנו ולא בשום מקום אחר.

(27.2.1942) עוד משהו מאותו הבוקר: ההכרה הברורה שלמרות כל הסבל והעוול שנעשה, אינני יכולה לשנוא. ושכל הדברים האיומים והמזוויעים שקורים אינם איזו סכנה מסתורית שמאיימת מרחוק, מחוצה לנו, אלא שהכול קרוב מאוד לנו, הכול נובע מתוכנו.

(15.9.1942) יש בי אהבה עצומה לבני האדם, משום שבכל אדם אני אוהבת אותך, אלוהים. אני מחפשת אותך בכל אדם, ולעתים קרובות אני מוצאת.

(22.9.1942) אדם צריך לחיות עם עצמו כאילו הוא חי עִם עַם שלם. ואז הוא לומד להכיר בתוך עצמו את כל התכונות הטובות והרעות של האנושות. ורק אם ילמד לסלוח לעצמו על התכונות הרעות, יוכל לסלוח גם לאחרים. וזאת אולי המשימה הקשה ביותר שאדם יכול לקחת על עצמו.

(דצמבר 1942) העדר שנאה – אין משמעו העדר חימה מוסרית אלמנטרית.
אני יודעת שאלה ששונאים – יש סיבות מבוססות לשנאתם, אבל מדוע עלינו לבחור תמיד בדרך הקלה והזולה ביותר? מבשרי חזיתי שם שכל חלקיקי של שנאה שייתוסף לעולם הזה, יעשה אותו מדברי עוד יותר מכפי שהוא בלאו הכי.

(3.7.1943) המצוקה כאן באמת נוראה, ובכל זאת, בשעות הערב, כשהיום נסוג ומתרחק, אני צועדת בצעדים קלילים לאורך גדרות התיל ומלבי עולה תמיד התחושה – ואין מה לעשות, זה פשוט כך, זה משהו עמוק ובסיסי: החיים נפלאים ונשגבים, יבוא יום ונצטרך לבנות לנו עולם חדש, ועל כל פשע וכל זוועה עלינו לענות באהבה וטוב לב, שהם תוצאה של מאבק פנימי. מותר לנו לסבול, אבל לא להיכנע לסבל.

בסרטון: שלושה פרלודים של מישה הילסום, אחיה של אתי. שניהם נשלחו לפולין ממחנה וסטרבורק, יחד עם הוריהם, ב-7 בספטמבר 1943. אתי מתה באושוויץ ב-30 בנובמבר 1943. גם הוריה ומישה ניספו שם.