בערב פסח כתבתי על אהבה כדרך להשתחרר מעריצות ההיצמדות לאני, מצינוק האנוכיות. אבל אולי לא מספיק לצאת מצרוּת העצמי כדי להיות חופשי. יש צינוק נוסף.

אנחנו יצורים עדריים, הנוטים לחשוב ולנהוג מתוך קונפורמיות עם הדעות-הקדומות של ההמון. אפלטון כינה את הערצת ההמון "החיה הרעה". הפילוסופית סימון וייל, בספרה "הכובד והחסד", כתבה כי חיה רעה זו, ההמון, הקולקטיב, הם שכובלים אותנו לארץ, ההשתייכות להם היא עבודת האלילים האמיתית. תאוות-בצע נובעת מהסדר החברתי, המקדֵש זהב. שאיפה לכוח היא מהסדר החברתי, המקדש אמביציה ומעמד. גם מדע ואמנות ספוגים באלמנט החברתי, כתבה וייל. "ואהבה? היא, פחות או יותר, היוצא-מן-הכלל: לכן אנו יכולים להגיע לאלוהים באמצעות אהבה, ולא באמצעות תאוות-בצע או אמביציה".

כמעט כל מה שאנחנו עושים נעשה בתוך הסדר החברתי, למענו, בגללו. אהבה, במובנה הטהור, היא אחת ההזדמנויות היחידות שלנו להיות מי שאנחנו, לחרוג מסדר זה. היא המעשה האינטימי ביותר ולכן גם האנרכיסטי ביותר. המקום בו אפשר לבטל כל דריסת רגל של מוסכמה, נורמה, דרישה. החיפוש אחר אמת ואחר טוּב הוא הרי תמיד אישי. וכך גם אהבה.

רולאן בארת כתב על יכולתה של האהבה להיות סגורה בתוך עצמה, בלתי תלויה או מושפעת משום דבר חיצוני: "אינני שרוי במרחב אחר לבד מהמרחב הכפול של האהבה: אף לא אטוֹם אחד מבחוץ, לפיכך אף לא אטום אחד של עדריות: אני מטורף: לא מפני שאני מקורי (זהו תכסיס גס של הקונפורמיזם), אלא מפני שאני מנותק מכל חברתיות". אפשר לומר שהאוהב קרוב יותר מכל למיסטיקאים של ימי קדם, שניתקו עצמם מכל ממסד דתי או חברתי. הם לא התעמתו ולא ערערו. בארת כתב: "אני פשוט איני מנהל דו-שיח: עם מערכות השלטון, המחשבה, המדע, המינהל, וכו' … איני שייך לשום רפרטואר, לשום בית-מחסה". אוהב האמת אינו שייך לשום שיח רחב, לא פסיכולוגי, לא דתי, לא מרקסיסטי. אין לו שום שיטה פילוסופית להשתייך אליה. הוא מנותק לגמרי. הוא חורג מכל סדר קיים. הוא גבר על החיה הרעה.

* * *

(16.4.15, תוספת קטנה) כתבתי לעיל על החיה הרעה והאפשרות לגבור עליה. אני לא מכיר המחשה טובה יותר לשני אלה, מהצילום הזה:

כאן אפשר לקרוא קצת על האיש, ואהבתו.