אהבה כובלת, נהוג לחשוב. קשר, כשמו, הוא משהו שקושר. "חופשי זה לגמרי לבד", כתב יעקב גלעד.

אבל אולי יש גם אהבה אחרת. אהבה שמוציאה לחופשי, ולא מגבילה או סוגרת. אהבה שהיא חירות. המיתוס העברי המכונן הוא של יציאת מצרים, של שחרור משעבוד ויציאה לחירות. למה מצרים? בשמה של המדינה מרומזת צרוּת, צרוּת אופקים, צרוּת תפיסה. מצרים היא מדינה רחבת-ידיים, אבל כמעט כל אוכלוסייתה מרוכזת ברצועה צרה מאוד ומפותלת סביב הנילוס. זו מדינה של צמצום, הצרה. המקום של השעבוד הוא אפוא מקום של הצטמצמות, היצרות. הנילוס שבכל אדם הוא הוא עצמו, הוא תפיסת האני שלו. סביב ה'אני' הזה אנו מבלים כמעט את כל חיינו – רוב מאמצינו, תקוותינו, פחדינו מאכלסים את הרצועה הצרה הצמודה ל'אני' זה. זהו השעבוד. שעבוד לעצמנו, למה שאנחנו רוצים. זהו מקור הסבל. החכם הבודהיסטי בן המאה ה-8 שנטידווה כתב:

כל האושר שבעולם מגיע מהמחשבה על איךְ לעשות אחרים מאושרים
וכל הסבל והאומללות שבעולם, מגיעים מהמחשבה על איךְ לעשות את עצמי מאושר.

או במילים אחרות: כל האושר שבעולם מגיע מאהבה, וכל הסבל והאומללות שבעולם מגיעים מהיעדרה. החירות היא בהתייחסות לאחר, השעבוד בהתמקדות בעצמי. היציאה לחירות היא יציאה מצינוק האנוכיות בו אנו מתבוססים כל ימינו, צינוק חומרי-חומרני של חומר ולבנים, של "בצלים ושומים". רק יציאה מצינוק זה, היפתחות לאחר, אהבת אמת, היא חירות. חופשי זה לגמרי ביחד. כמו שכתב שלמה גרוניך: "רק אתך אני חופשי".